פסק-דין בתיק עמ"נ 461-05-11

1.         ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית טירת הכרמל, בגדרה נדחתה בקשת המערערות להאריך להן את המועד להגשת ערר על שומות הארנונה לשנים 1995-2002, ונדחו טענותיהן של המערערות ביחס לשומת הארנונה לשנים 2010-2003 (על ההחלטה לא מצוין מועד נתינתה ואף לא מצוין מספר הערר).

2.         כפי שיפורט להלן, הצדדים חלוקים בסוגיות שונות הנוגעות לשטחים השונים המוחזקים על ידי המערערות. המחלוקות העיקריות עניינן היקף שטחי הקרקע התפוסה המוחזקים על ידי המערערות והיקף השטחים הבנויים שאינם ראויים לשימוש.

רקע

3.         המערערות הינן המחזיקות של מתחם הידוע כמתחם "אוטוקארס" המצוי בשטח עיריית טירת הכרמל. המתחם משתרע על מקרקעין הידועים כחלקה 94, חלקה 121 וחלק מחלקות 99 ו-101 בגוש 10726, חלק מחלקה 84 בגוש 10725 וחלק מחלקה 2 בגוש 10675 (להלן "המקרקעין או המתחם"). שטח המתחם כולו שנוי במחלוקת, אולם אין חולק כי חלקה 94 בגוש 10726 רשומה בשטח של 55,180 מ"ר.

            על המקרקעין בנויים מספר מבני תעשיה אשר מושכרים על ידי המערערות לשוכרים שונים. מבנים אלו מסומנים (על פי חוות הדעת מטעם המערערות) כמבנים F, E, D,C ,B, A   ו- G. מדובר במבנים ישנים ברובם ששימשו בעבר מפעל לייצור מכוניות.

4.         במהלך השנים נהגו המערערות להודיע לעירייה על השטחים המושכרים לשוכרים השונים ובהתאם נשלחו חיובי הארנונה למחזיקים השונים (ראה למשל מכתב מחודש 11/05 שצורף לתצהירו של מר ארנון זליגר והודעה שצורפה כנספח ט' לכתב התשובה). כעולה מטיעוני הצדדים, מתברר כי במשך השנים נהגה העירייה להפחית משטח המתחם הכולל את שטחי המבנים ואת יתרת השטח חייבה כקרקע תפוסה. כמו כן הפחיתה העירייה משטח המבנים ושטח הקרקע התפוסה את השטחים שהושכרו למחזיקים השונים, אשר חויבו ישירות, והמערערות חויבו בארנונה רק לגבי יתרת השטחים המבונים ויתרת שטחי הקרקע התפוסה שלא הושכרו. שטחי המבנים חויבו בסיווג תעשיה.

5.         במהלך השנים נחלקו הצדדים לגבי היקף השטחים השונים ובעיקר בנוגע למצבם של המבנים, שכן המערערות טענו כי מצויים במתחם מבנים ריקים והרוסים שאין לחייבם. כן נטען כי חלק מהקרקע שבמתחם אינו תפוס ואין להטיל חיוב בארנונה בגינו.

            למרות חילוקי הדעות לא נקטו המערערות בהליכי השגה וערר למעט שתי פניות בשנים 1994 ו-1997, שגם מהן חזרו המערערות (ראה נספחים "א" ו-"ג" לתשובת העירייה לבקשה להארכת מועד שהוגשה בפני ועדת הערר).

6.         בשנת 2002 הגישו המערערות תביעה לבית משפט זה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי אינן חייבות בארנונה וכי הינן זכאיות להשבת הסכומים שנגבו מהן משנת 1995 ואילך, כ- 18 מיליון ש"ח (ת.א.(חי') 1089/02). ביום 27/3/05 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת ב' בר-זיו הדוחה את התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. על פסק דין זה הגישו המערערות ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 5055/05).

            ביום 2/5/07 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים ולפיו הערעור יידחה. כן הוסכם כי "[...] המערערות רשאיות לבקש הארכת מועד מוועדת הערר, כאשר כל צד שומר בנושא זה על כל טענותיו".

7.         במקביל לניהול ההליכים בבית משפט זה ובבית המשפט העליון הגישו המערערות בכל שנה משנת 2003 ועד שנת 2010, השגות ועררים לוועדת הערר. הדיון בכל העררים אוחד והחלטת הוועדה ניתנה ביחס לכל השנים מ-2003 ועד 2010.

החלטת הוועדה

8.         בפני ועדת הערר נדונו גם בקשות המערערות להארכת מועד להגשת עררים לגבי השנים 2002-1995 וגם הערעורים לגבי השומות עצמן לכל השנים עד 2010.

            בהחלטתה לדחות את הבקשה להארכת המועד ציינה הוועדה כי "[...] המועד להגשת השגות אלו עבר והינו בבחינת 'עבר זמנו בטל קורבנו'. אין הוועדה מוצאת לנכון לאפשר הגשת השגות אלו כנדרש ע"י העוררות ומקבל (צ.ל. מקבלת) את עמדת המשיבה בתיק זה".

9.         לגבי השומות עצמן ציינה הוועדה כי במתחם כה גדול ומורכב יהיה זה בלתי סביר להטיל על העירייה לבדוק ולוודא את היקפי השטחים המוחזקים על ידי כל אחד מהשוכרים. לפיכך סברה הוועדה כי רשאית הייתה העירייה לסמוך על דיווחי המערערות. עם זאת ציינה הוועדה כי דיווחים אלו לא היו רצופים ועקביים וכי המערערות "תרמו תרומה משמעותית ליצירת דיסאינפורמציה מובנית [...]".

            הוועדה מצאה כי לא נפל פגם בחיובי הארנונה של הנכסים השונים, כי על אף אי הסדר פעלה העירייה בהתאם להודעת המערערות. עוד קבעה הוועדה כי לא הוכח בפניה כי ישנם נכסים הרוסים הפטורים מחיוב. הוועדה מצאה גם כי המתחם סגור, מגודר והכניסה אליו הינה דרך שערים. הוועדה ערכה סיור במקום והגיעה למסקנה כי כל השטחים הינם תפוסים וגם "שטחי הבור", להם טענו המערערות, הינם שטחים המוחזקים על ידי המערערות, שכן הינם משמשים לאחסנה וחניה. בהעדר ראיה על זהות מחזיקים אחרים קבעה הוועדה כי המערערות הן "בעלות הזיקה הקרובה ביותר לנכס" ועל כן הוטלו עליהן החיובים כדין.

הארכת המועד

10.        לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון הגישו המערערות בקשה להארכת מועד להגשת עררים לשנים 2002-1995. בבקשה נטען כי בשנים 94, 97 הוגשו השגות, אולם הליכי ההשגה בוטלו לבקשת המערערות, בשל לחץ שהופעל עליהן. המערערות הדגישו כי קיומן של מחלוקות היה ידוע לעירייה בכל השנים ועל כן לא עומדת לעירייה טענת הסתמכות. כן טענו כי קיימת חשיבות ציבורית לברר את הטענות לגופן.

11.        כאמור, טענות אלו נדחו על ידי ועדת הערר באמירה קצרה. לפיכך חוזרות המערערות על טענותיהן ומבקשות כי תינתן להן ארכה. לטענתן החלטת הוועדה "פוגעת פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכויות יסוד של המערערות". עם זאת המערערות אינן נותנות הסבר ממצה וברור מדוע נמנעו מהגשת השגות ועררים ואף אינן מפרטות כדבעי מדוע חזרו בהן מההשגות שהוגשו.